25/10/2026
אני אוהב שבילים. מי שמכיר אותי יודע שהאהבה הזאת הובילה אותי להעמיק ולהתפתח בכיוונים שונים כמו ייעוץ ותכנון טרקים, ייבוא ציוד מקצועי, והפקת פודקאסט בתחום. אני אוהב לצאת לטבע לשהות בחוץ ימים ארוכים, ואם אפשר, אז במקומות שכוחי אל, מרוחקים ולא מוכרים. אני גם מאוד אוהב לעזור לאנשים להגיע למקומות שהם חולמים עליהם, ולתת להם את הכלים לחוות את החוויה האדירה הזאת של טרק אמיתי. חלקם מטיילים מנוסים שמחפשים את האתגר הבא; חלקם עושים את צעדיהם הראשונים בשטח כאשר, לא פעם, הטרק שתכננתי עבורם היה הפעם הראשונה שבה ישנו בשטח לאורך מסלול של כמה ימים. כשאני מתכנן עבור אחרים אני קפדני וזהיר. כשזה נוגע אלי, אני מרשה לעצמי קצת להתפרע ולהפליג ליעדים מאתגרים יותר, רחוקים יותר ומוכרים פחות.
מתוך האהבה הזו נולדה סדרה חדשה. בכל פעם אספר בה על טרק אחר כדי לתת לכם רעיונות לטרקים הבאים שלכם.
יש המון טרקים בעולם אבל מסיבות שונות אנו נוטים לבחור את אלה שאנחנו שומעים עליהם יותר. כך טרקים אחרים מיוחדים נעלמים, לא משום שהם פחות יפים אלא משום שאיש לא סיפר עליהם.
דבר אחד אני בטוח לא אעשה בסדרה הזאת: לא אשווה עבורכם בין טרקים. מה שגורם לי לבחור טרק הוא לא הנוף יוצא הדופן שיש בו או שאין בו. אני מאמין שכל הטרקים יפים. הם יפים כי אתם ואני הולכים בהם וכל אחד מאיתנו חווה אותם בדרכו. וזה לא רק עניין של טעם וריח. כמו שאי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים, כך גם אי אפשר לצעוד באותו שביל פעמיים, כי השביל משתנה בכל פעם לפי ההולכים בו, וגם אנחנו משתנים בכל פעם שאנו צועדים בו.
ואם כל הטרקים יפים, אז הטרקים ששומעים עליהם שוב ושוב אינם יפים יותר מאחרים, הם פשוט מסופרים יותר.
אז בכל פעם אחפש לכם סיפור קטן ומיוחד על טרק, כמו ההיסטוריה שלו או האופי הייחודי שלו. אשתף בסיפורים אישיים שלי ושל אחרים, אנסה לעשות את החיבורים המתאימים, ולהביא את הדבר הנוסף והלא מוכר שהופך את אותו השביל למשהו אחר. כי לפעמים אנחנו בוחרים טרק דווקא בגלל משהו קטן בסיפור שלו, משהו שתופס לנו את הלב.
טרקים וסיפורים, זה הרעיון של הסדרה הזאת.
והסיפור הראשון לוקח אותנו לצפון איטליה, אל סנטיירו (שביל) רומא.
——
טרק #1 | סנטיירו רומא (Sentiero Roma) – איטליה 🇮🇹
השביל שבין ההרים להיסטוריה
לפני כמעט מאה שנה לא היה כאן שביל. היו עמקים צרים ותלולים שנחצבו עמוק בין ההרים, מוקפים ברכסי גרניט עצומים שהפרידו ביניהם. מי שרצה לעבור מעמק לעמק נאלץ לרדת מן ההרים ולטפס מחדש בצד השני. אבל היו גם מי שהכירו דרך אחרת, דרך שעברה גבוה בין הפסגות. אלה היו בעיקר ציידים, רועים ומדריכי הרים מקומיים, שהכירו את המעברים הנסתרים בין רכסי הסלע.
ביניהם היו גם בני משפחת פיורלי (Fiorelli) מוואל מאזינו (Val Masino), משפחה של מדריכי הרים וציידים מיומנים, שהכירו היטב את ההרים שבהם חיו. הם ידעו מה שמעטים מחוץ לעמק ידעו, שרכסי הגרניט שנראים מלמטה כמו חומות סלע רצופות, נבקעים פה ושם במעברים צרים שדרכם אפשר לחצות מעמק לעמק בלי לרדת עד לתחתיתו.
בשנת 1928 החליט סניף מילאנו של מועדון האלפים האיטלקי (CAI), שהחזיק בבקתות ההרים באזור, להפוך את הידע המקומי הזה לשביל מסומן. הרעיון היה לחבר בין שלוש הבקתות הגבוהות, גיאנטי (Gianetti), אלייבי (Allievi), ופונטי (Ponti), במסלול רציף שיעבור בגובה של כ־2,500 מטר, בלי צורך לרדת בכל פעם אל העמק.
אבל לתוכנית הזאת היתה גם מטרה נוספת. במסמכי המועדון מאותן שנים נכתב כי השביל נועד להיות גם "תרומה צנועה להגנה ההררית". התכנון היה ליצור מסלול שיאפשר להגיע במהירות אל המעברים והפסגות שלאורך הגבול עם שוויץ.
הניסוח הזה לא היה מקרי. זו הייתה איטליה של מוסוליני, וההרים לא נתפסו רק כמרחב של טבע והרפתקה, אלא גם כחלק מהמרחב הלאומי שיש להכירו ולהגן עליו. כך לצד מטרתו התיירותית והאלפינית, הפרויקט נשא גם משמעות לאומית אסטרטגית ששיקפה את רוח התקופה. במרץ 1928 אישר הצבא האיטלקי את התוכנית והשביל קיבל את השם ״סנטיירו רומא״ כמחווה לבירה האיטלקית השוכנת מאות קילומטרים משם.
העבודה על השביל החלה עוד באותה שנה והתקדמה בשלבים. תחילה נבנה הקטע הראשון מבקתת ג'אנטי עד מעבר קמרוצו (Passo del Camerozzo), ולאחר מכן נוסף החיבור משם לבקתת אלייבי. הקטע האחרון, מאזור אלייבי לכיוון בקתת פונטי, היה מורכב במיוחד. מרחבים עצומים של בולדרים, קירות גרניט, מדרונות תלולים ומפולות סלעים עיכבו את העבודה, והשביל הושלם רק בראשית שנות השלושים. במהלך העשורים הבאים הלכה והתרחבה רשת השבילים באזור. ההרחבה לא הייתה רק סלילה של קטעים חדשים, אלא גם חיבור של שבילים ומעברים קיימים לדרך רציפה אחת. בשנות החמישים והשישים חוברה אליה גם בקתת אומיו (Omio), באמצעות מעבר ברבקן (Passo del Barbacan) ושביל נוסף שנקרא על שמו של אמברוג'ו ריזארי (Sentiero Risari).
מה שיפה בשביל הזה שהמקומיים שסללו את הדרך המקורית לא ניסו לשנות את צורתם של ההרים. הם חיפשו בנוף הקשוח את נקודות המעבר האפשריות בתוך מה שכבר היה קיים, וניצלו את הסדקים, המדפים והפתחים הטבעיים בין גושי הסלע. אחד המקומות שבהם אפשר להבין את זה היטב הוא מעבר קמרצ'ו (Passo del Cameraccio), הנקודה הגבוהה במסלול הקלאסי, בגובה 2,950 מטר. כדי לחצות את הרכס השביל מטפס בין סלעים תלולים, נאחז בשרשראות ברזל ומגיע אל אוכף צר בין קירות גרניט עצומים. מן הצד השני הוא יורד אל ים של גושי סלע, במקום שבו מה שנראה מרחוק כחומת הרים רצופה, מתגלה כמעבר אפשרי. כך הפך השביל המקורי, שתוכנן לאורך של 26-30 קילומטרים כניסיון לחבר כמה בקתות בגובה רב, לחלק ממסלול שחוצה מרחב אלפיני שלם באורך של כ-54 קילומטרים, שנמשך בדרך כלל חמישה עד שישה ימי הליכה.
אבל בכך לא תם סיפורו של השביל. היסטוריה של ההרים האלה לא הסתיימה עם סלילתו. באותן שנים הפך האזור גם לאחד ממוקדי ההתפתחות של האלפיניזם האירופי, והפסגות סביב השביל היו הזירה בה התרחשו כמה מהטיפוסים הנועזים והקשים באלפים. ב־14 ביולי 1937 יצא ריקרדו קאסין, לימים אחד מגדולי המטפסים של המאה העשרים, יחד עם ויטוריו ראטי וג'ינו אספוזיטו, לטפס על הקיר הצפון־מזרחי של פיץ בדילה (Piz Badile, 3,308m), גוש גרניט אדיר מימדים על גבול איטליה ושווייץ שאיש עדיין לא הצליח להשלים טיפוס עליו. במהלך הטיפוס חברו אליהם שני מטפסים מאזור קומו, מריו מולטני וג'וזפה ולסקי, שכבר היו על הקיר וניסו למצוא בו דרך. החמישה המשיכו ביחד, אבל מזג האוויר הידרדר ובמשך שלושה ימים הם טיפסו בתנאים קיצוניים של גשם וקור, עד שהצליחו להגיע לפסגה. ההישג הפך לאחד הטיפוסים המפורסמים בתולדות האלפיניזם, אולם ההגעה לפסגה לא הייתה סוף המאבק. במהלך הירידה ברכס הדרומי, בתוך סערה קשה, התמוטט מולטני ומת מתשישות וקור וזמן קצר לאחר מכן מת גם ולסקי. שלושת המטפסים שנותרו בחיים נאלצו להעביר לילה נוסף על ההר ורק למחרת הצליחו להגיע לבקתת ג'אנטי. לימים תיקרא על שמם של שני המטפסים שקיפחו את חייהם על ההר, בקתת החירום מולטני-ולסקי (Bivacco Molteni-Valsecchi) הנמצאת באזור. כך הפך הסיפור לא רק לפרק בספרי ההיסטוריה של האלפיניזם, אלא גם לחלק מהזיכרון של ההרים עצמם.
הזיכרון של ההרים האלה ממשיך להיכתב גם היום. על חלק גדול מתוואי הסנטיירו רומא נערך אחד ממרוצי ההרים הקשוחים והמפורסמים בעולם, ה-Trofeo Kima. זהו מרוץ סקייראנינג (Skyrunning), שנערך לראשונה ב-1995, ומאז 2008 מתקיים אחת לשנתיים. המירוץ מוקדש לזכרו של פייראנג׳לו מרקטי, מדריך הרים מוולטלינה שכונה ״קימה״ ונהרג ב-1994 במהלך פעולת חילוץ. על שמו גם נקרא מקלט לא מאוייש שנמצא לאורך המסלול.
המרוץ מתפרס על 52 ק״מ, עם 4,200 מטר טיפוס מצטבר, וחוצה שבעה מעברי הרים שכולם מעל 2,500 מטר. הרצים נעים במהירות מסחררת על רכזי גרניט חשופים, דרדרות, שלוגיות ומקטעים מאובטחים בכבלי פלדה, באותם מקומות שבהם גם מטיילים מנוסים מתקדמים בזהירות רבה. עם השנים הפך המירוץ לאירוע אייקוני בעולם ריצות ההרים שמושך אליו את טובי הרצים, בהם קיליאן ז׳ורנט שניצח בו ארבע פעמים. כדי להבין את רמת הקושי מספיק לדעת שהמובילים משלימים את המסלול בכשש שעות בלבד, את אותה דרך שהמטיילים הולכים בחמישה עד שישה ימים.
הגבול בין איטליה לשוויץ עדיין עובר לאורך הפסגות, אבל משמעותו הצבאית והמעשית השתנתה מאז שנות העשרים. השביל שנולד, בין היתר, מתוך תפיסת הגנה על הגבול הפך לאחד ממסלולי הליכה והריצה המיוחדים באלפים. הוא מאפשר במשך ימים אחדים להתקדם ולחצות מעברי הרים גבוהים, לרדת אל עמקים כמעט ריקים מאדם ולטפס בחזרה אל המעבר הבא.
-----
את סנטיירו רומא עדיין לא הלכתי. הוא יושב אצלי ברשימה של הטרקים ״הקטנים״, הפשוטים והבסיסיים, כאלה שפחות מדברים עליהם. הוא שם דווקא בגלל הסיפורים שנחצבו בסלע יחד עם השביל. אפשר לראות בו דרך שנוצרה על ידי מטיילים למען מטיילים. אבל מבט מעמיק יותר חושף כיצד בתוך השכבות הגיאולוגיות מקופלות גם שכבות של היסטוריה: קהילות הרים מבודדות, פרקים בתולדות האלפיניזם, גבולות ולאומיות ונוף משתנה ללא הרף.
במהלך המחקר הקטן שעשיתי על המסלול הזה המילה ׳סלע׳ לא הרפתה ממני. קירות גרניט עצומים, שביל שמפלס דרך בנוף סלעי מבלי לעשות הנחות, טבע פראי שהאדם לא הכניע ומעברים שדורשים קצת יותר מרק הליכה, כל אלו קורצים לי מאוד. אני לא מטפס הרים אבל כשאני צריך להיעזר בידיים האדרנלין עולה לי בגוף.
שביל הוא לא רק קו על המפה. הוא תשובה של מישהו לשאלה איך מגיעים ממקום אחד למקום אחר. סנטיירו רומא הוא בעיניי אחד מאותם שבילים שבהם התשובה לשאלה הזאת היא לא כיצד יש לכבוש את ההר, אלא איך להקשיב לו ולמצוא בו את הסדק.
חלק מהתמונות בפוסט הן באדיבותו של יונתן שחטמן, רץ וחבר שהשלים השנה את המירוץ במלואו.
-----
📋 הטרק בקצרה
📍 איפה: צפון איטליה, לומברדיה (Lombardy) – ואל מאזינו (Val Masino), מחוז סונדריו (Sondrio), על הגבול עם שווייץ
📏 אורך: כ־54 ק"מ | ⛰️ טיפוס מצטבר: כ־4,500 מ' | 🔝 נקודה גבוהה: 2,950 מ' (Passo del Cameraccio)
🗓️ ימים: 5–6 ימים במלואו
✂️ אפשר לקצר: ל־3–4 ימים – נכנסים מבאני די מאזינו (Bagni di Masino) לבקתת אומיו (Rifugio Omio) ויוצאים מבקתת פונטי (Rifugio Ponti) לעמק
💪 קושי: מאתגר – קטעי שרשראות וכבלים, מעברים חשופים, נדרש ניסיון בשטח הררי. בתחילת העונה ייתכן שלג במעברים
🔁 סוג: קווי – מנובאטה מצולה (Novate Mezzola) עד טורה די סנטה מריה (Torre di Santa Maria) בוואלמלנקו (Valmalenco)
🛖 לינה: בקתות הרים (rifugi) וכמה מקלטים לא מאויישים – מומלץ להזמין מראש
🌤️ עונה: סוף יוני עד אמצע ספטמבר
✈️ נחיתה: מילאנו מלפנסה (MXP) או ברגמו (BGY) – יש טיסות ישירות מתל אביב, כ־4 שעות
🚆 הגעה: רכבת ממילאנו (Milano Centrale) לנובאטה מצולה דרך קוליקו (Colico), 1–2 רכבות. למסלול המקוצר: רכבת למורבנו (Morbegno) ואוטובוס לוואל מאזינו. זמן נסיעה בינוני – כ־3 שעות מהשדה. רכב פחות שימושי, כי המסלול קווי.
כדי להתחיל תכנון מפורט חובה להסתייע במקורות נוספים. שמתי לכם כמה קישורים בתגובה הראשונה
💬 אז למי יצא ללכת בסנטיירו רומא? ספרו חוויות 👇
#איטליה #אלפים
